רש"י על ויקרא כ״א:ח׳

« רש"י על ויקרא כ״א:ז׳ רש"י על ויקרא כ״א:ט׳ »

8 שפתי חכמים פתח ↗

על כרחו. וא"ת הא לעיל נמי כתיב קדושים יהיו על כרחו. י"ל דלעיל מיירי לעניין שלא יטמא למתים, חייבין ב"ד להפרישו בע"כ והכא מיירי באשה פסולה וזהו שנקט רש"י הכא ואם לא רצה לגרש הלקהו וכו': ד"ד אע"ג דכבר הוזכר שבע"כ יקדשוהו הב"ד, נראה דקמ"ל הכתוב שנית דל"ת דוקא אם הוא רוצה לטמא יכפוהו הב"ד שלא יטמא כיון שהוא טהור משא"כ אם נשא אשה האסורה לו ה"א שכבר נתחלל והוא כמו זר נחשב ויניחוהו כך קמשמע לן דהב"ד מוזהר דצריך דוקא לגרש:

8 מזרחי פתח ↗

וקדשתו על כרחו שאם לא רצה לגרש הלקהו ויסרהו עד שיגרש. וכך שנינו בתורת כהנים מניין אם אינו רוצה לגרש דפנו חלמוד לומר וקדשתו פירש דפנו הלקהו ואם תאמר למה לי וקדשתי והא לעיל מיניה כתיב קדושים יהיו על כרחם ופירש רש"י על כרחם יקדשם ב"ד על כך יש לומר דההוא בטומאה דלעיל מיניה קאי שאם רצו להטמא למתים בית דין מצווה להכריחן שלא יטמאו אבל וקדשתו אפסולות לכהונה קאי שאם נשאו נשים פסילות בית דין מצווים להכריחם לגרשן וכן פירש רבינו ישעיה הראשון ז"ל אי נמי הראשון בדברים והשני בשוטים וכן נראה מפירש רש"י ז"ל שפירש בפרק האשה רבה דמייתי התם ברייתא דתורת כהנים דקתני מניין שאם לא רצה דפנו תלמוד לומר וקדשתו ופירש רש"י ז"ל מניין שאם לא רצה כהן להתקדש מטומאה ומפסלות דפנו תלמוד לומר וקדשתו בעל כרחו:

8 דברי דוד פתח ↗

וקדשתו, ע"כ שאם לא רצה לגרש כו' אע"ג דכבר הוזכר שבע"כ יקדישוהו הב"ד, נראה דקמ"ל הכתוב שנית דל"ת דוקא אם הוא רוצה ליטמא יכפוהו הב"ד שלא יטמא כיון שהוא טהור משא"כ אם נשא אשה האסורה לו הו"א שכבר נתחלל והוא כמו זר נחשב ויניחוהו כך קמ"ל דהב"ד מוזהר דצריך דוקא לגרש:

9 שפתי חכמים פתח ↗

כשתתחלל ע"י זנות. דק"ל דמשמע דוקא כשתתחיל לזנות היא בשריפה הא אם כבר התחילה לזנות ולא היו יודעין ולבסוף יודע הדבר אינה בשריפה וזה אין לו שום טעם. לכן פירש כשנתחללה ע"י זנות, והודיענו שמלת תחל מלשון חלול ולא לשון התחלה:

9 מזרחי פתח ↗

כי תחל לזנות כשתתחלל ע"י זנות שהיתה בה זיקת בעל וזנתה או מן הארוסין או מן הנשואין ורבותינו נחלקו בדבר והכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה. מאמרו כשתתחלל הודיענו שפירוש תחל מענין חלול לא מענין תחלה וכן שנינו בבריתא בפ"ד מיתות כי תחל יכול אפילו חללה את השבת ת"ל לזנות בחלול שבזנות הכתוב מדבר ואמרו כשתתחלל אינו ר"ל שהוא מבנין התפעל כי אין שום אחד מן המפרשים שפירש כן רק קצתם אמרו שהוא מבנין הפעיל והתי"ו ראויה להפתח וקצתם אמרו שהוא מבנין נפעל והחי"ת ראויה להפתח וכונת' בפירוש כשתתחלל אינו אלא להוציאו מבנין הפעיל ואמר על ידי זנות הוא לאפוקי חלול דבר אחר כדתניא יכול אם חללה את השבת תדון בשרפה ת"ל כי תחל לזנות כשחללה בזנות ולא שחללה בדבר אחר ואמרו שהיתה בה זיקת בעל הוא לאפוקי פנויה כדתניא יכול אם זנתה פנויה תדון בשריפה תלמוד לומר כאן אביה ולהלן נאמר אביה מה אביה האמור להלן בזנות עם זיקת הבעל אף אביה האמור כאן בזנות ע"י זיקת הבעל ואמרו מן הארוסין או מן הנשואין הוא אליבא דרבי עקיבא דאמר אחת ארוסה ואחת נשואה יצאת לשריפה יכול אפי' פנויה נאמר כאן אביה ונאמר להלן בית אביה מה להלן זנות עם זיקת הבעל אף כאן זנות עם זיקת הבעל אמר לו רבי ישמעאל אי מה להלן נערה והיא ארוסה אף כאן נערה והיא ארוסה אמר ליה בת ובת אני דורש ואהני ג"ש למעוטי פנויה ואהני בת ובת לרבות נערה והיא נשואה בוגרת והיא ארוסה בוגרת והיא נשואה ואפילו הזקינה רבי ישמעאל אומר בארוסה הכתוב מדבר או אינו אלא אפילו נשואה ת"ל ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הכל הוי בכלל הנואף והנואפ' הוציא הכתוב בת ישראל לסקילה ובת כהן לשרפה מה כשהוציא בת ישראל לסקילה ארוסה ולא נשואה אף כשהוציא בת כהן לשריפה ארוסה ולא נשואה:

9 גור אריה על ויקרא פתח ↗

וחללה שנולדה מפסולי כהונה וכו'. הוצרך לפרש עוד פה, מפני שכאן כתיב "וחללה זונה" בלא וי"ו, ומשמע מילתא חדא "וחללה" שהיא "זונה", כדכתיב פסוק ט "כי תחל לזנות", כשתתחלל על ידי זנות רש"י שם, כך משמע 'חללה זונה', לכך הוצרך לומר שאין הדבר כן, אלא "חללה" היא שנולדה מפסולי כהונה, כמו גבי כהן הדיוט. ומה שכאן הקדים חללה קודם זונה, וסמך אותה אל "אלמנה וגרושה", לומר דהך "חללה" רוצה לומר שנולדה מפסולי כהונה, דהיינו שנולדה מאלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט, ולכך סמך חללה אל אלמנה וגרושה. וכך איתא בהדיא בפרק עשרה יוחסין קדושין סוף עז ע"ב למה כתב חללה גבי כהן גדול, וכי מגרע גרע בשביל שהוא כהן גדול, דהא כהן הדיוט נמי אסור בחללה פסוק ז, ומתרץ לכך כתב חללה בכהן גדול לומר שאין חללה אלא שנולדה מפסולי כהונה. וזונה דכתיב אצל כהן גדול, וכי מגרע גרע מפני שהוא כהן גדול, ומתרץ בתורת כהנים כדי ללמוד גזירה שוה על כהן הדיוט, שאם נשא אחת מן הפסולות שזרעו מהם נעשים חללים; נאמר גבי כהן גדול "זונה", ונאמר גבי כהן הדיוט "זונה" פסוק ז, מה זונה האמור גבי כהן גדול זרעו מן הפסולות נעשים חללים, דכתיב פסוק טו "ולא יחלל זרעו", וילפינן ממנו בסמוך רש"י שם שזרעו ממנה חללים, אף בכהן הדיוט זרעו מן הפסולות חללים. וגרושה בכהן גדול, מתרץ בפרק עשרה יוחסין קדושין סוף עז. דצריך "וגרושה" גבי כהן גדול ללמוד כמו שחלוקה הגרושה גבי כהן הדיוט, דחייב על גרושה בפני עצמה, וחייב על חללה וזונה בפני עצמה, דהא גבי כהן הדיוט יש לאו בפני עצמו לגרושה, ולזונה ולחללה גם כן לאו בפני עצמן, כך מוזהר על אלמנה בפני עצמה, ועל זונה וחללה בפני עצמם גבי כהן גדול:

8 וקדשתו. עַל כָּרְחוֹ, שֶׁאִם לֹא רָצָה לְגָרֵשׁ הַלְקֵהוּ וְיַסְּרֵהוּ עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ ספרא; יבמות פ"ח:

9 קדש יהיה לך. נְהֹג בּוֹ קְדֻשָּׁה, לִפְתֹּחַ רִאשׁוֹן בְּכָל דָּבָר וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן בַּסְּעוּדָה הוריות י"ב:

8 גור אריה פתח ↗

שאם לא רצה לגרש כו'. דאם לא כן, "וקדשתו" למה לי, אי ללמוד שיהיה קדוש מאשה זונה וחללה, זה כתיב כבר פסוק ז "אשה זונה וגו'", אלא ללמוד שאם לא רצה לגרש וכו'. ואף על גב דכבר כתיב פסוק ו "קדושים יהיו", ולמדנו מזה שעל כרחו יקדישום בית דין בכך רש"י שם, הוה אמינא דוקא כופין בדברים, שבית דין יזהירו אותם, אבל לא בשוטים, לכך כתיב קרא "וקדשתו", שאם לא רצה לגרש מלקין אותו ומייסרין אותו עד שיגרש:

8 משכיל לדוד פתח ↗

וקדשתו וכו׳ הלקהו וייסרהו וכו׳. כלומר הלקהו על העבר לפי שנשא הפסולה וייסרהו על העתיד וכאן לא שייך מלקות קצוב אלא ייסרהו עד שירצה לגרש שהרי בעל כרחו א״א דלא מהני גיטא. אך באופן זה דהו״ל גט מעושה בישראל כשר שמיסרין אותו עד שיאמר רוצה אני:

8 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה וקדשתו, על כרחו; שאם לא רצה לגרש - הלקהו ויסרהו עד שיגרש. ע"כ. ראה מה שכתבתי לפסוק ו. וקשה לי, לשם מה החזרה? פ' אמור תש"ס וראה "גור אריה" שאף־על־פי שכתוב "קדשים יהיו" פסוק ו ולמדנו משם שעל כרחם יקדישום בית דין בכך, יכולים היינו לחשוב שבית דין מזהירים אותם בדברים ולא בשוט, לכן כתוב "וקדשתו", שאם לא רצה לגרש - מלקים אותו ומייסרים אותו עד שיגרש. ורא"ם כתב שפסוק ו מדבר על ענייני טומאה, ואילו כאן מדובר בפסולי כהונה.

9 רש"י על במדבר פתח ↗

ואם היו תהיה לאיש. זוֹ אֲרוּסָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא נְשׂוּאָה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה" הֲרֵי נְשׂוּאָה אָמוּר, וְכָאן בַּאֲרוּסָה, וּבָא לַחֲלֹק בָּהּ שֶׁאָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפֵרִין נְדָרֶיהָ, הֵפֵר הָאָב וְלֹא הֵפֵר הַבַּעַל, אוֹ הֵפֵר הַבַּעַל וְלֹא הֵפֵר הָאָב, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ מוּפָר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם קִיֵּם אֶחָד מֵהֶם:

9 גור אריה על בראשית פתח ↗

לפי שישבה בפרשת דרכים. ואם תאמר ויהודה היאך הותר לו זנות, דהא קדשה היתה, ונאמר דברים כג, יח "לא תהיה קדשה מבנות ישראל", ויש מפרשים דקידשה בעירבון שנתן לה פסוק יח. ואין ממש בזה, שלא נתנם אותם אלא לעירבון, וקיימא לן קידושין ח. התקדשי לי במנה אף על גב דהניח משכון עליה אינה מקודשת, מנה אין כאן משכון אין כאן. ועוד הרי לא רצה יהודה ליתן לה כלום עד שאמרה היא "מה תתן לי" פסוק טז, ואותו העירבון בקשה היא משום שיהיה ראיה לה שממנו מעוברת, ולכך רצתה בג' דברים אלו. ויש באדם היכירא בג' דברים; האחד – בצורה עצמית שלו, הב' – במלבושים שלו, שבהם ניכר ונבדל משאר בני אדם, הג' – במה שהוא אומנתו – בו נבדל מאנשים אחרים. היכר ראשון הוא צורתו. הב' הוא דומה לצורה, כי האדם יתואר במלבושין, ונותנין לו צורה גם כן. הג' הוא אומנתו, שאין זה תאר וצורה לו לגמרי, אבל הוא היכר לו. ולכך אמרה "חותמך" פסוק יח שהוא חותם שלו רש"י שם, והחותם הוא כמו צורתו, כי הוא עדות על צורתו, כמו הכתיבה שהוא חותם של ראובן בן שמעון שהוא מעיד על עצמו, וכך החותם מעיד על היכר עצמו. "ופתילך" שם הוא כסותו רש"י שם שהוא ניכר בו. הג' הוא שבט מושלים המורה על הממשלה שהיה ליהודה, שבו נבדל מזולתו. ועוד יש לומר כי לכך אמרה שיתן לה ג' דברים אלו – כי הבנים לכל אדם הם לג' דברים; האחד – שלא ימחה שמו מישראל, וכדכתיב אצל מי שאין לו בנים דברים כה, ו "ולא ימחה שמו מישראל". השני – שראוי מצד עצמו אף על גב שיש לו בנים שיוציא ענפים, והבנים כמו ענפים, וכל שמרבה בהם יותר שלימות. הג' – הוא שישמש הבן לאב, ומזה הצד ראוי שיהיה לו בנים. ולפיכך אומר "חותמך" נגד שהבן הוא חותם של אב, שהרי האב חותם אותו, ו על ידי זה מקיים שמו בישראל. "ופתילך" הוא ענף ציצית – שהם ענפים מן הבגד, כך הבנים הם ענפים לאדם. ולכך אמרו 'בעון ציצית בנים מתים' בפרק במה מדליקין שבת לב ע"ב. וידוע כי הבנים דומים לציצית – כמו שהציצית יוצאים מן מלבוש האדם – כך תולדות הבנים יוצאים מגוף האדם, שהוא מלבוש הנשמה, ולפיכך הבנים נקראים "פתילך". "ומטך" שהרי הבן מטה לאב להישען עליו. והראתה לו שכוונתה אינה לשם זנות – רק להעמיד בנים היתה חפיצה. וידוע כי תועלת הבנים הם לג' דברים; האחד שאם אין לו בנים כלל שמו מחוי – והבנים מקיימין שמו בישראל. והשני – כי הבנים הם לאדם כמו ענפים, וכל עוד שיש ענפים הרבה לו – אף על גב שיש לו בן שלא ימחה שמו מישראל – מכל מקום טוב כאשר יש לו יותר בנים. הג' – שהוא צרכו וסעדו בעולם – כמו המקל שהוא סעד לזקנים. ואפשר כי רמזה לו כי בשביל ג' דברים ראוי שישאנה; מצד המתים – שלא ימחה שמם, וזהו רמזה בחותם, שהחותם יש בו צורה, ובשביל מחוי החותם של בניו שמתו – ישאנה, כדכתיב דברים כה, ו "ולא ימחה שמו", ומחוי שייך בצורה. ובשביל יהודה עצמו גם כן – שהבנים הם ענפים יוצאים מן גוף האדם שהוא מלבוש הנפש, וראוי לו שיולד עוד ענפים, ולא קיים יהודה עדיין פריה ורביה, ואסור לו לבטל מפריה ורביה, ודבר זה ברור. ובשביל כך אמרו חכמים שבת לב ע"ב 'בשביל עון ציצית בנים קטנים מתים', כי הבנים הם ענפים יוצאים מן גוף האדם. ובשביל תמר – דאיהי בעי חוטרא לידה, דאמרינן בפרק הבא על יבמתו יבמות סה ע"ב דאם אמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה שומעין לה. מכל מקום קשיא איך הותר ליהודה הא קדשה היא, ויראה דיהודה אמר לה "הבה נא אבא אליך" פסוק טז ופירוש "הבה" לשון הזמנה רש"י לעיל יא, ג שתתני דעתך לכך, ולמה הוצרך לומר "הבה נא", אלא מפני שאמר לה שלא תעשה המעשה דרך זנות – רק תהא מיוחדת לו, ואין כאן זנות אלא אם עושה לשם זנות, וכאן כיון שאמר לה "הבה נא" שתתייחד לו – אין כאן זנות. ומה שאמר "תקח לה פן נהיה לבוז" פסוק כג והרי יחדה לו, דאין זה קשיא, דמכל מקום אין הכל יודעין שיחדה לו, והוי זנות, ועוד יתבאר לקמן. ואם תאמר תמר שהיתה צדקת איך הפקירה עצמה ליהודה, והרי כלתו היא, וחייבת שריפה עליו, ולמה הכשילה את יהודה, ויראה שאין איסור 'כלתו' לבני נח לאחר מיתה, ומותרת לו משום איסור כלתו, והרי לא היתה זונה, ולפיכך לא עשתה איסור. אבל קשיא לי אדרבא למה רצה יהודה לדון אותה בשריפה פסוק כד, אי משום שהיא בת כהן רש"י שם אין זה אלא בנערה המאורסה או בנשואה שזנתה תדון בשריפה רש"י ויקרא כא, ט, אבל זאת היא פנויה, דאין יבמה שייך בבני נח, אף על גב דיהודה התחיל במצות ייבום – זהו למצוה, אבל שתהיה נדון על זה – לא אמרינן, ואם כן למה דנוה בשריפה, ויש לומר כמו שבני יעקב הרגו את שכם ואת חמור בשביל הזנות, שאמרו "כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה" לעיל לד, ז מפני שהאומות גדרו עצמן מן העריות משעה שבא המבול, הנה מפני זה דנוה במיתה משום הזנות, ודנוה בשריפה מפני שבת כהן היתה, וכמו שתמצא בת כהן שתדון בשריפה ויקרא כא, ט, לכך תדון היא גם כן בשריפה מפני שהיתה בתו של שם רש"י פסוק כד, והכל כך גזרו בית דין של שם דהאשה המזנה תדון במיתה, ואם היא בת כהן תהא בשריפה – כך גזרו, וכן מוכח בפרק אין מעמידין. ותימה על הרמב"ן דקאמר שהיה אותה מיתה מפני כבוד המלכות, ובהדיא איתא בפרק אין מעמידין ע"ז לו ע"ב דחייב אותה מיתה מפני שגזירת בית דין של שם שגזרו עליה, דקאמר 'זנות בית דין של שם גזרו שנאמר הוציאוה ותשרף', פירוש אחר המבול גזרו על הזנות, ולפיכך אמר יהודה "הוציאוה ותשרף". אך בפרק ד' מיתות סנהדרין סוף נז ע"ב איכא תנא דסבירא ליה דכל שהוא חיוב מיתה לישראל – בן נח מוזהר עליו, וכלתו גם כן במיתה, ולפי זה היתה תמר מוזהרת:ובמסכת סוטה י. בפרק נוטל המקנא 'אמר ר' שמואל בר נחמני מאי "ותשב בפתח עינים" פסוק יד, שנתנה עינים לדבריה, גיורת אני פנויה אני יתומה אני טהורה אני', ופירש רש"י 'יתומה אני' – שהייתי קטנה במיתת אבי והשיאוני אמי ואחי, ואין נשואי ער ואונן לאסור עליו משום כלתו, ומשמע דאסורה משום כלתו, ובשביל שהיתה יתומה קטנה ומיאנה לא היתה אסורה משום כלתו, ולכך הפקירה עצמה ליהודה. אך קשיא דאם קטנה היתה – למה הוצרכו ער ואונן לשמש שלא כדרכה כדאיתא בפרק ד' אחים יבמות לד ע"ב, ולב"ר פה, ה דש מבפנים וזורה מבחוץ, והלא קטנה היא ולא מתעברת כלל יבמות יב ע"ב, ואין שייך לומר שתכחיש יפיה, ויש לומר דודאי גדולה היתה, אך כשנשאת היתה יתומה, וסבירא ליה דעל דעת קדושין ראשונים בועל, וכדסבירא ליה לשמואל בפרק מצות חליצה, ואין כאן קדושין כלל. אף על גב דשמואל מודה דמדרבנן אסורה למאן כשבעל, דהא אמרינן נדה נב. עד מתי הבת ממאנת עד שתביא סימנים, מכל מקום דבר זה לא שייך גבי בן נח, לכך הותרה לו. ולפי זה הא דאמר יהודה "בא אל אשת אחיך וייבם אותה" פסוק ח לאו ייבום גמור הוא, דהא לאו אשתו של ער היתה, אלא כיון דלא מיאנה יש כאן מצות ייבום כל זמן שלא מיאנה. אף על גב דכשנשאה אונן היתה גדולה – כיון שלא היה רוצה ער לשמש עמה כדרכה, אם כן גדולה היתה בשעה שנשאה אונן, סוף סוף על דעת ייבום נשאה, ולא על דעת קדושין, וכיון דלא היה לער קדושין בה – לא היה לאונן בה אישות מן התורה. אלא דקשיא לי הלשון דקאמר 'יתומה אני', דהוי לה למימר 'יתומה הייתי', ועוד קשיא לי וכי שוטים היו ער ואונן דלא היו בועלים לשם קדושין בפירוש גמור כדי שלא תמאן בהן, כל אדם חכם בודאי בועל בפירוש לקדושין. ואם לא דפרש"י שם בסוטה דקדושי ער ואונן לאו קדושין היתה – הייתי אומר דודאי קדושין הם, והא דאמרה 'יתומה אני' לא בשביל היתר כלתו, שאם לא כן היתה אסורה משום כלתו, אלא 'יתומה אני' וברשות עצמי אני להנשא לכל מי שארצה, לאפוקי אם לא היתה יתומה לא היתה ברשות עצמה להנשא רק ברשות אביה, דשמא אביה קדשה במקום אחר. אף על גב דכבר נשאת ויצאת מרשות אביה – אמרה 'יתומה אני' כלומר שנעשה בה מעשה יתומה בחיי אביה, דכיון דיצאה מרשות אביה הרי היא 'יתומה' נקראת כדאמרינן בכמה דוכתי, ובהדיא קאמר התם סוטה י. 'שמא קבל אביך בך קדושין – יתומה אני', ולא קאמר 'שמא קדושין היו', אלא רוצה לומר 'שמא קבל אביך קדושין' במקום אחר – 'יתומה אני', פירוש שנעשה בי מעשה יתומה בחיי אבי, שכבר נשאת ויצאת מרשות אביה. וכן יש להוכיח בהדיא מדברי התוספות כדלקמן. והשתא הדרא קושין לדוכתיה שהיתה אסורה ליהודה משום כלתו, ויראה שלא היתה אסורה ליהודה משום כלתו למאן דאמר כלתו אסורה לבני נח – דכל דיש בה איסור מיתה לישראל אסורה לבן נח – יש לומר דכמו שאיסור אשת אח ויקרא יח, טז – נדחה משום ייבום דהוא מצוה, אף איסור כלתו נדחה משום ייבום דהוא מצוה. אף על גב דאין ייבום אלא באחים דברים כה, ה – קודם מתן תורה היה הייבום אף באב, וכן פירש הרמב"ן פסוק ח, ולפיכך היה אסור כלתו נדחה מפני מצות ייבום:

9 גור אריה פתח ↗

כשתתחלל על ידי זנות שהיתה בה זיקת בעל וזנתה או מן הארוסין או מן הנשואין. פירוש 'כשתתחלל', מפני שהוא סובר דהוא מבנין נפעל, ואינו מחלק בין לשון נפעל ובין לשון התפעל, כמו שנתבאר בפרשת חיי שרה בראשית כד, סה אצל "ותתכס" 'כמו ותשבר ותקבר' רש"י שם. ובכמה מקומות הוא זה, מפני שכוונתו לפרש כוונת הענין, שאינו מן הפועלים, אלא מאותם המקבלים הפעולה. והיתה ראויה החי"ת להיות פתוחה, שהוא מן הפעלים הכפולים – שרשו 'חלל':ומה שאמר 'רבותינו נחלקו', הוא בפרק ד' מיתות סנהדרין נא ע"ב, כי לדעת רבי עקיבא איירי בין מן הארוסין ובין מן הנשואין, אבל לא פנויה. דיליף ליה בגזירה שוה, נאמר כאן "את אביה היא מחללת", ונאמר להלן דברים כב, כא "והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה", מה להלן זנות עם זיקת בעל, אף כאן זנות עם זיקת בעל. אי מה להלן ארוסה והיא נערה, אף כאן נערה והיא ארוסה, תלמוד לומר "ובת", דהוי מצי למכתב 'בת', מאי "ובת", לרבות נשואין. ורבי ישמעאל סבירא ליה הכל היה בכלל "ואיש כי ינאף את אשת רעהו" לעיל כ, י לידון בחנק, יצאתה בת ישראל לידון בסקילה, ובת כהן בשריפה, מה כשהוציא בת ישראל להיות נידון בסקילה – ארוסה, אף כשיצאתה בת כהן להיות נדון בשריפה – ארוסה ולא נשואה:

« רש"י על ויקרא כ״א:ז׳ רש"י על ויקרא כ״א:ט׳ »